שורניק נ' חברה כלכלית לפיתוח עפולה בע"מ ואח'

פסק דין

לפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 2,000 ₪ שעניינה בפיצוי כספי בגין עיקול שהוטל אגב דו"ח חניה שניתן לחובת התובע בשנת 2003, הפגיעה בשמו הטוב עקב הטלת העיקול האמור וכן הוצאות הטיפול בדרישת לביטול הקנס.

עיקר טענות הצדדים והשתלשלות העניינים

מעיון בתיק עולה, כי מדובר בהודעת תשלום קנס מספר 19282-7-1 שהודפסה בתאריך 23.11.03 בגין אירוע מיום 27.02.03, לפיה נתבקש התובע לשלם קנס ע"ס 70 ₪ בגין העמדת רכבו במקום חניה מוסדר בלא ששילם אגרת הסדר חניה, עבירה על סעיף 3ג1 לחוק עזר עפולה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ב-1982 (להלן: "הקנס").

נטען בתביעה, כי התובע הודיע לעיריית עפולה, מחלקת הפיקוח והחניה, כבר בתאריך 27.12.03 כי הוא מעולם לא נתקבלה הודעת הקנס לידיו, עתר לביטולה, וציין בין יתר דבריו כי משלוח הודעת הקנס ללא סימוכין לאחר 10 חודשים ממועד הפקתה, שולל את זכאותה של העירייה לגביית הקנס. הטעם לדרישת הביטול היה נעוץ בעצם תקיפת עצם הטלת הקנס, היינו הכחשת מעשה החניה ללא תשלום, ודרישה לקבלת אסמכתא לעבירה המיוחסת לו. התובע הודיע לעירייה, כי במידה ולא תיענה הנתבעת לביטול דרישת התשלום, הרי שהיא מתבקשת להמציא ראיה תומכת להודעה, כגון צילום או רישום המפרט סימנים מייחדים. לחלופין נכתב, כי במידה ושתי שתי דרישותיו של התובע לא ייענו, קרי ביטול הקנס ו/או המצאת אסמכתא לביצוע העבירה המיוחסת לו, הרי שהוא מבקש לראות במכתבו זה דרישה להישפט. נטען, כי החברה הכלכלית לא נענתה למכתבו זה של התובע והעבירה את הטיפול בדו"ח לידיה של הנתבעת מס' 2 לצורכי גבייה, וזו האחרונה שלחה בתורה ביום 13.06.06 התראה לתשלום קנס בצירוף עלויות גביה. משלב זה ואילך, וחרף פניותיו החזרות ונשנות של התובע וצירוף העתקי חליפת התכתובות בינו לבין החברה הכלכלית, המשיכה הנתבעת 2 בהליכי הגביה כנגד התובע, והטילה על חשבונו עיקול ע"ס 491 ₪ ביום 19.01.11.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, במרביתה, ולהלן אבאר עמדתי:

שאלת הסמכות העניינית

בטרם אדון בטענות צדדים לגופן, עליי להידרש לטענה מקדמית שהעלו הנתבעות בפניי, ולפיה דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.

על-פי הוראת סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), העבירה במקרה זה- שהיא עבירת קנס מסוג ברירת משפט כהגדרת מושג זה בסעיף 228 לחסד"פ- מתיישנת תוך שנה מיום ביצוע העבירה, אלא אם כן הודעת תשלום הקנס נמסרת לנאשם במהלך תקופה זו. יצוין, כי שאלת התיישנות העונש- להבדיל משאלת התיישנות העבירה נמצאת בסמכותו של בית המשפט האזרחי. במהלך הדיון בפניי, טען נציג הנתבעות כי מאחר וטענתו העיקרית של התובע היא נזיקית בגין התנהלות לא תקינה מצד הנתבעת, הרי שהיא יכולה להישמע רק אם הוכח שהעבירה התיישנה. נציג הנתבעת היפנה, בהקשר זה, לקביעות בע"א (ת"א) 3758/06 יעקב שאוליאן נ' רונית חורש (19.02.2008). אקדים את המאוחר ואומר, כי אין בידי לקבל טענה זו, ואנמק.

ראיתי להקדים ולהביא את פסיקתה המנחה של כב' השופטת נאוה בן אור ב - רת"ק 20709-09-10 עיריית ירושלים נ' קתרין (09.06.11) לעניין סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה המונחת לפתחו, ובעיקר מאחר ויש בדיון שייערך בהמשך כדי לעורר שאלת הסמכות של ערכאה זו, בשים לב לתחומים אחרים של ענפי המשפט- המנהלי והפלילי. נפסק, כי כאשר מדובר בתביעת נזיקין בשל אופי אכיפתם של קנסות, נשענת, באופן אינהרנטי, על הקביעה כי הקנסות התיישנו, וכי בלא קביעה כזו לא תיכון תביעת נזיקין. הנה כי כן, בין אם הקנס התיישן בין אם לאו, ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם אין מחלוקת שהקנס לא התיישן ואף ניתן לנקוט פעולות אכיפה לשם גבייתו, אלא שרשלנות בפעולות הגבייה עשויה להצמיח עילת תביעה בנזיקין. הסמכות לדון בתביעה כזו תהא נתונה לבית המשפט לתביעת קטנות, ככל שסכום הפיצוי הנדרש מצוי בגבולות סמכותו (שם, פיסקה 8). כן נפסק, והדברים יפים לענייננו, כי אין חולק שתביעת נזיקין כנגד העירייה, שגובהה אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט, מצויה בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. במסגרת הדיון בתובענה כזו, מוסמך בית המשפט לקבוע קביעות עובדתיות שונות, גם אם משמעותן ה"הצהרתית" היא שהקנסות התיישנו. קביעה כזו היא קביעה שבגררא (סעיף 76 לחוק בתי המשפט), ואין היא מחייבת אלא במסגרת ההליך בו נקבעה (שם, פסקה 9).

במהלך הדיון העידו התובע בעצמו ונציג הנתבעות, מר לוי אמנון. בעדותו חזר התובע על האמור בכתב התביעה וסקר את השתלשלות העניינים אל מול הנתבעות, החל מהמועד בו קיבל את דרישת התשלום בחודש נובמבר 2003 ועד למועד הגשת התביעה. מנגד, סקר נציג הנתבעות את הפרוצדורה הקיימת, החל מהנפקת הודעת הקנס ושליחתה וצירף מסמכים שונים בנושא.

התובע אינו מכחיש, כי קיבל את דרישת התשלום ואין הוא טוען טענה של התיישנות (עמ' 3, ש' 23). הנתבעות טענו ושקדו להראות, כי לא חלה בענייננו התיישנות. לאור גרסת התובע, אני קובעת כי טענת ההתיישנות אינה עומדת על הפרק, ונקודת ההנחה לדיון היא כי דרישת התשלום נשלחה לתובע לראשונה ביום 6.11.03 בהתאם ל- נ/1 תוך המועדים שנקבעו לכך, ומשכך מתייתר הדיון בשאלת חזקה המסירה שהתובע לא ביקש לסתור אותה משהודה בקבלת דרישת התשלום, כאמור.

בענייננו התובע אינו עותר בבקשה לביטול הדו"ח ולא טוען בדבר התיישנות העבירה, כי אם את נזקיו עקב הליכי הגבייה שנקטו הנתבעות בעטיו של הדו"ח. לאור האמור, טענת הנתבעות לפיה בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעה זו, דינה דחייה [ראו והשוו: ע"א (נצ') 28745-05-10 קובטי נ' עיריית עפולה (21.02.2011)].

האם התרשלו הנתבעות באופן הטיפול בענייננו של התובע עד להטלת העיקול

בכדי להבין את טענות הצדדים כדבעי, ראוי לפתוח בהקדמה קצרה לעניין המסגרת המשפטית לדיון בעבירות קנס מסוג דוחות החניה נשוא תיק זה. סעיף 77 לפקודת התעבורה [נוסח משולב] מורה, כי לרשות מקומית סמכות להתקין חוקי עזר בעניינים שונים ובהם הנוגע להסדרת חניה ואמצעים שינקטו כלפי בעלי רכב המפרים את הסדרי החניה. מכוח הסמכות שהוענקה לה, התקינה לה עיריית עפולה את חוק עזר עיריית עפולה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ב-1982.

חסד"פ מבחין בין עבירות קנס מסוג "ברירת קנס" (סעיף 222) לבין עבירות מסוג "ברירת משפט" (סעיף 228). בעבירות ברירת קנס מקבל הנאשם הזמנה לדין, אולם הוא רשאי לבחור לשלם את הקנס הנקוב בהזמנה. עם תשלום הקנס רואים בו כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונשא את עונשו (סעיף 223(ב)). לא ישלם את הקנס עליו להתייצב לדיון בבית המשפט.

בעבירות מסוג ברירת משפט מקבל הנאשם לידיו הודעה לתשלום קנס ועומדת לו ברירה לבקש להישפט (סעיף 229(א)). אם יבקש להישפט יוזמן לדיון. אם ישלם את הקנס או ימנע מלבקש להישפט, רואים אותו כמי שהורשע והוטל עליו עונש הקנס (סעיף 229(א). לנאשם עומדת גם אפשרות נוספת והיא פניה לתובע לשם ביטול הודעת הקנס (הדו"ח) בהתאם לסעיף 229(א)(1).

הוראת סעיף 229 לחסד"פ, המסדירה תשלום קנס בגין ברירת משפט, כבענייננו, מורנו כדלקמן:

"229. תשלום הקנס

(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: